פסק-דין בתיק ע"א 25193-04-11

א.       בפנינו ערעור וערעור-שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת א. דגן) מיום 27.2.11 בת.א. 2918/08, לפיו חוייב המערער לשלם למשיב מס' 1 פיצויים בסכום של 183,725 ש"ח בתוספת שכר טרחת עו"ד וזאת בגין תאונת עבודה שהתרחשה ביום 14.11.06 ובה נפצע המשיב מס' 1.

ב.       אלה הנסיבות הצריכות לעניין:

המשיב מס' 1 (להלן: "המשיב") יליד 1969, טפסן בניין במקצועו, נפצע בתאונת העבודה הנ"ל שעה שביצע עבודת טפסנות בקיר שבנה, מעד לתוך בריכת ביוב לא מכוסה בסמוך לאותו קיר ונחבל בידו הימנית שנתקע בה קוץ ברזל.

ג.        את תביעתו לפיצויים הגיש המשיב כנגד מעבידו - המערער, הקבלן הראשי והיזם (המשיבים מס' 2 ומס' 3) קבלן האינסטלציה שביצע את בריכות הביוב (המשיב מס' 4) והחברה המפקחת על הבניה באתר (המשיבה מס' 5).

ד.       לא היתה מחלוקת על עצם פציעתו של המשיב ביום האירוע, אם כי היתה מחלוקת בין הצדדים לגבי נסיבות ההתרחשות ושאלת האחריות לנסיבות אלה.

ה.       בפני בית משפט קמא נשמעו ראיות הצדדים, ובכלל זה צפה בית משפט קמא, בין היתר, גם בסרטון שבו נראה המשיב מבצע עבודה פיזית, הגם שהמשיב בשעת שמיעת הראיות בפני בית משפט קמא הכחיש וחזר והכחיש שהוא הדמות אשר נראית בסרטון, אך בית משפט קמא שצפה בסרטון יותר מפעם אחת, קבע מפורשות וחד-משמעית שמי שנראה מבצע את העבודה הפיזית בסרטון הוא אכן המשיב, והכחשתו של המשיב חוטאת לאמת.

ו.        בית משפט קמא הבהיר בפסק דינו שלא ניתן לתת אמון כלשהו במשיב ובעדותו, לא באשר לגרסת אופן התרחשות התאונה, לא בשאלה מי הזיז את מכסה הביוב, ואף לא בשאלה האם עבד המשיב לאחר התאונה אם לאו, ומה הפסד השתכרותו.

ז.       בית משפט קמא הוסיף וקבע שגם העדויות של המערער והעדים מטעמו לא היו מהימנות ואף לא התיישבו עם השכל הישר. העדויות היחידות שבית משפט קמא ראה לנכון ליתן בהן אמון היו העדויות מטעם המשיבים מס' 2-5.

          על יסוד עדותו של המפקח, מר ארז שפונדר, הניח קבלן הביוב את הבריכות כשבוע לפני התאונה, אלה כוסו במכסים והמחפרון החזיר את העפר שהוצא בעת החפירה, כדי לכסות את הבורות.

          העד שפונדר כמו גם העד אלון לוין, הסבירו שלאחר שהבורות נסגרים במכסה אין כל סיבה לפתוח אותם עד לבדיקת הזרמת המים לפני שהדייר נכנס להתגורר בבניין, ואין כל סיבה שמישהו יקח על עצמו לנקות את הבריכות ובוודאי שלא פועלי השלד והטפסנות.

ח.       מר שפונדר הגיע למקום התאונה דקה או חצי דקה לפני התאונה, ומיד כשארעה, והוא הבחין במשיב הפצוע, הכניס אותו לרכבו והעבירו לקופת חולים ולאחר מכן לבית חולים. עדות מר שפונדר היתה כאמור מהימנה על בית משפט קמא. לדבריו, סיפר לו המשיב במהלך הנסיעה שהוא הוריד בעצמו את מכסה הבריכה משום שזה הפריע לו לבצע את עבודת הטפסנות לקיר. לאחר מכן הלך המשיב לאוכל, ושכח שהוא הרים את המכסה. משחזר המשיב מן האוכל כדי להמשיך בעבודתו, הוא לא שם לב ומעד לתוך הבריכה.

          הגם שהמשיב הכחיש שכך סיפר לשפונדר העדיף בית משפט קמא את גרסת העד שפונדר. 

ט.       בית משפט קמא קבע שיש לדחות את גרסת המשיב לפיה בריכת הביוב לא היתה מכוסה מלכתחילה. אדרבא, בית משפט קמא קבע שהבריכה היתה מכוסה ביום התאונה וכי המשיב הוא שהזיז את המכסה ולכן המשיב גם אינו רשאי לטעון שהוא לא ראה את הבריכה, ושהוא לא היה מודע לקיומה. בית משפט קמא הוסיף שהמשיב ידע על הזזת המכסה וידע על קיומו של הבור.

י.        בית משפט קמא הוסיף שמי שיצר את המפגע היה המשיב עצמו שהסיר את המכסה כדי להכניס את הקרשים לצורך עבודת הטפסנות בקיר. פעולה זו לא היתה כנראה מחוייבת המציאות הואיל וניתן היה לבצע את עבודת הטפסנות גם ללא הסרת המכסה. המשיב, שהוא בעל מקצוע, בחר בדרך שבחר, ומובן כי פירוק המכסה היה אמור להיות זמני לצורך הנחת הקרש ועל המשיב היה לדאוג להחזרת המכסה לאחר שסיים להניח את הקרש.

יא.     בית משפט קמא מציין, כי הגם שהמעביד הוא אשר חב בשלומו ובטחונו של העובד וחובותיו רחבות, ניתן לצפות מכל אדם בר דעת אשר מסיר את המכסה כי יזכור להחזירו למקום וכדברי בית משפט קמא בסעיף 19 לפסק הדין: "וקשה לצפות מהמעביד שיעמיד מפקח או יפקח בעצמו על כל פועל בכל שניה ושניה לבל יעשה מעשים בלתי סבירים ו/או רשלניים".

סופו של דבר החליט בית משפט קמא בפסק דינו להטיל על המערער-המעביד אחריות בגין התאונה, אך הוסיף שיש לייחס למשיב אשם תורם בשיעור של 50% לפחות.

יב.      עוד קבע בית משפט קמא שאין לייחס אחריות כלשהי לבעל המקרקעין שהרי לא הוא יצר את המפגע ואין הוא צריך להיות מודע לקיומו, כשם שגם אין לייחס אחריות לקבלן הראשי, לקבלן האינסטלציה, ולמפקח מטעם הקבלן הראשי, וכדברי בית משפט קמא בסעיף 22 של פסק הדין: "שכן אין הם נדרשים לעמוד ליד כל עובד בכל רגע ורגע ולפקח באופן רציף שימנע מאנשים ליצור מפגעים במו ידיהם, מהם הם עצמם יפגעו".

יג.      המומחה הרפואי מטעם בית המשפט קבע למשיב נכות בשיעור של 30%. בית משפט קמא החליט שזו גם נכותו התפקודית של המשיב עקב התאונה, ופסק למשיב פיצוי של 130,000 ש"ח בגין נזק שאיננו ממוני, פיצוי של 30,000 ש"ח בגין עזרה צד ג' לעבר ולעתיד, פיצוי של 81,000 ש"ח בגין הפסדי שכר לעבר, פיצוי של 182,450 ש"ח בגין הפסד כושר השתכרות לעתיד לפי 30% נכות מתוך שכר משוערך של 4,200 ש"ח לחודש עד גיל 67, וכן הפסד פנסיה בסכום של 20,000 ש"ח.

סה"כ נזקו של התובע עקב התאונה כפי שקבע בית משפט קמא הינו 443,450 ש"ח ולאחר הפחתת אשם תורם בשיעור של 50% וניכוי גמלאות הביטוח לאומי בסכום של 38,000 ש"ח נותר לפיצוי סכום של 183,725 ש"ח. על המערער הוטל לפצות את המשיב בסכום זה, בעוד שהתביעה כנגד המשיבים מס' 2-5 - נדחתה.